בעוד פחות מחודש אמור לביא גרינקו, בן 6 מבאר יעקב, לעלות לכיתה א’ בכיתת תקשורת. לביא מאובחן עם אוטיזם ומתמודד גם עם תסמונת VACTERL — תסמונת גנטית נדירה המשפיעה על דרכי הנשימה, הוושט ומערכות נוספות בגוף — וכן עם מחלת כליות, ומצבו מחייב השגחה צמודה לאורך כל שעות היום. אלא שלטענת משפחתו, משרד החינוך טרם אישר לו סייעת רפואית אישית.
“גם אם הוא סובל, הוא לא יידע להגיד”
לדברי אמו, אנה, לביא חייב להיכנס לשירותים אחת לשעתיים לכל היותר, להקפיד על תזונה מדויקת, ואינו מסוגל לדווח כשהוא חש ברע. “גם אם הוא ממש סובל, הוא לא יידע להגיד”, היא מספרת. “במקרים נדירים הוא מצביע על הגרון אם הוא נחנק, אבל מעבר לזה הוא לא מתקשר.” כשהיה בן יומיים עבר לביא ניתוח מציל חיים ובהמשך שתי הרחבות ושט, וכיום הוא מתמודד עם מחלת כליות. עד גיל שנתיים ותשעה חודשים לא יכול היה כלל להשתלב במסגרת חינוכית.
הסירוב — בגלל כיתה קטנה
לטענת המשפחה, הסיבה לאי-אישור הסייעת היא שלביא עתיד ללמוד בכיתת תקשורת שבה כבר פועלים מורה וסייעת עבור שמונת תלמידי הכיתה, ובמקרים כאלה משרד החינוך אינו נוטה לאשר סייעת רפואית נוספת. אלא שזו אינה הפעם הראשונה: בסוף 2024 פרסם שווים את סיפורה של מאי, תלמידה מרחובות שנזקקה לסייעת רפואית ולא הייתה זכאית לה מאותה סיבה — ורק לאחר הפרסום והתערבות הגורמים הרלוונטיים נמצא עבורה פתרון חריג, והיא פתחה את שנת הלימודים עם סייעת. משפחת גרינקו מקווה לפתרון דומה.
“כל הזמן אני צריכה להילחם כדי שיאשרו לו סייעת. במשך שנתיים בגן אישרו לו, אבל גם אז זה הגיע אחרי הרבה מלחמות. אני פשוט לא אסכן אותו בשום מצב.”
אנה, אמו של לביא
“יום אחד זה כמעט הסתיים באסון”
החשש מבוסס גם על ניסיון אישי. לדברי אנה, בגן היה יום שבו לא הייתה סייעת עם לביא, ובמשך חמש שעות הוא לא נכנס לשירותים — “הכליות שלו התייבשו והחום שלו עלה”. לדבריה, אצל בנה אפילו אירוע שנראה קטן עלול להוביל לפגיעה קשה, עד כדי קריסת כליות והיזקקות לדיאליזה או להשתלה. מסיבה זו, היא אומרת, אין בכוונתה לשלוח אותו לבית הספר כל עוד לא יימצא פתרון: “קיצצתי כבר את המשרה שלי, ואם לא יאשרו לו סייעת — אני פשוט לא אלך לעבודה”.
מה אומרות ההנחיות: סייעת רפואית היא מסלול נפרד
חשוב להבהיר את ההבחנה שבמרכז המקרה. על פי מדריך הזכויות של שותפים, הסייעת הרפואית — הנקראת גם “סייעת משגיחה” או “מלווה אישי לצורך רפואי” — היא מסלול נפרד לחלוטין מהסיוע הכיתתי, והוא רלוונטי גם לילדים ללא זכאות לחינוך מיוחד. הוא נועד לילדים עם מצב רפואי כרוני, כמו אלרגיה מסכנת חיים או מחלה כרונית אחרת, הזקוקים להשגחה בשעות הפעילות של המסגרת החינוכית. במילים אחרות, עצם קיומם של מורה וסייעת כיתתית בכיתת התקשורת אינו אמור כשלעצמו לענות על הצורך בהשגחה רפואית אישית.
דווקא כאן טמונה המורכבות: בחינוך המיוחד כבר מוקצה לכיתה מערך סיוע כיתתי — לרוב סייעת אחת עד שלוש — וסייעת אישית מאושרת בו, על פי המדריך, רק במקרים חריגים. כך נוצר מצב שבו צורך רפואי אישי ומובהק עלול “ליפול בין הכיסאות”, אף שהסייעת הרפואית אמורה להיבחן לפי הצורך הרפואי עצמו, כמסלול נפרד — ולא להיבלע במערך הכיתתי הקיים.
מהמדריך עולה עוד כי הסייעת הרפואית נדרשת לקבל הדרכה אישית מגורם רפואי מוכר (לרוב אחות מוסמכת) ואישור על ההדרכה — ולא הכשרה רפואית מלאה; כי תלמיד עם מחלה כרונית נדרש להציג מסמך רפואי עדכני בבית הספר; וכי אם בקשה לסייעת רפואית נדחתה, ניתן להגיש ערעור בתוך 60 יום. את המדריך המלא — הכולל את סוגי הסייעות, מי זכאי, והליך האישור צעד אחר צעד — ניתן לקרוא במאגר המידע של שותפים.
תגובת משרד החינוך
ממשרד החינוך נמסר כי מבדיקתו עולה שבשנתיים האחרונות ניתן לתלמיד מענה במסגרת הקצאת סיוע מוסדית לגן, וכי גם בכיתת החינוך המיוחד שבה ילמד קיים מערך סיוע כיתתי ומוסדי, שבמסגרתו ייקבע המענה בהתאם לצרכיו ולשיבוץ הצוות בבית הספר. עוד נמסר כי גורמי המקצוע מלווים את התהליך ונמצאים בקשר עם המשפחה, וכי מפאת צנעת הפרט לא ניתן להרחיב. מעיריית באר יעקב טרם נמסרה תגובה.
מקור: על פי כתבה באתר שווים, 3 באוגוסט 2026.
