לפני כשבועיים התקיים בבית המשפט הגבוה לצדק הדיון המסכם בעתירה שהגישו נגד המדינה, לפני יותר מארבע שנים, כשלושים ארגונים המפעילים מעונות יום שיקומיים לפעוטות עם מוגבלות. במרכז העתירה עומדת שאלה שנראית תקציבית — האם המדינה מתקצבת באופן ריאלי את הטיפולים הפרא-רפואיים שהיא עצמה מחייבת את המעונות לספק — אך מאחוריה מסתתרת שאלה עקרונית הרבה יותר: מה שווה זכות שנקבעה בחוק, אם היא אינה מתוקצבת באופן שמאפשר לממש אותה בפועל.
חוק פורץ דרך — ומה שקורה 26 שנה אחריו
בשנת 2000 חוקקה ישראל את חוק מעונות היום השיקומיים, חוק שנחשב פורץ דרך בקנה מידה בין-לאומי. הוא קבע כי פעוטות עם מוגבלות יקבלו מסגרת טיפולית מקיפה, המעניקה תחת קורת גג אחת חינוך, שיקום, עבודה סוציאלית וליווי למשפחה. הרעיון היה פשוט: במקום שההורים ייאלצו לנהל מדי יום מסע מתיש בין גורמים ושירותים נפרדים, המערכת תתארגן סביב הילד ותספק מענה כולל ומתואם.
כיום מקבלים כ-4,500 פעוטות שירות במעונות יום שיקומיים ברחבי הארץ. אלה הילדים הזקוקים יותר מכל להתערבות מוקדמת, מקצועית ואינטנסיבית — כזו שבה טיפול הניתן בזמן יכול לשנות מסלול חיים שלם. אלא שזכויות, כפי שממחישה העתירה, אינן נמדדות רק בספר החוקים אלא ביכולת לממש אותן במציאות.
הפער שדוחק את אנשי המקצוע החוצה
הבעיה, לפי העותרים, נעוצה בפער התקצוב: על אותה שעת טיפול משלמת המדינה למעונות השיקומיים פחות ממחצית מהסכום שהיא משלמת לקופות החולים. הפער, שהיה משמעותי כבר בעת הגשת העתירה בשנת 2022, רק הלך והתרחב מאז. המדינה מכירה בחשיבותם של מקצועות הבריאות ואף מחייבת את המעונות לספק את הטיפולים — אך אינה מתקצבת את אנשי המקצוע באופן שוויוני.
התוצאה צפויה: המעונות מתקשים לגייס ולשמר פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת ומרפאים בעיסוק. קשה להתחרות בשוק העבודה כשהמדינה עצמה מתמחרת את אותו איש מקצוע בשני תעריפים שונים, והתקנים שהחוק מחייב לאייש נותרים לעיתים ריקים. מאחורי המספרים היבשים עומדים פעוטות שממתינים לקלינאית תקשורת שתספיק להכיר אותם באמת לפני שתעבור למקום המציע שכר ותנאים טובים יותר, ומדריכות שמספרות שוב ושוב את אותו סיפור לאשת מקצוע חדשה במקום לעקוב אחר טיפול מתמשך.
“התקצוב הקיים מחייב אותנו להתפשר על דברים בסיסיים בטיפול בילדים. נשות מקצוע צעירות מגיעות, צוברות ניסיון ותוך זמן קצר עוזבות לשוק הפרטי או לקופות החולים. עבור הילדים מדובר בפחות יציבות, פחות המשכיות ופחות מומחיות טיפולית.”
עדנה קרני, מנהלת המעון השיקומי “בית רז”
“סדרי עדיפויות, לא טעות”
בדיון טענה המדינה כי בחנה את הסוגיה לעומק והגיעה למסקנה שאין ממש בטענות העותרים, אך לא הציגה נתונים, מחקרים או ניתוחים כלכליים שיסבירו מדוע הפער מוצדק. עוד הבהירה המדינה לבית המשפט כי מדובר בשאלה של סדרי עדיפויות תקציביים, ואין זה מתפקידו של בג”ץ להתערב בהחלטות מסוג זה.
עמיר לרנר, מנכ”ל בית “איזי שפירא”, שכתב על הדיון, מציין כי דווקא באמירה זו טמונה הכרה גלויה: כאשר המדינה טוענת שאין לבית המשפט סמכות להתערב משום שמדובר בתעדוף תקציבי, היא למעשה אומרת שהפער אינו טעות — אלא תוצאה של בחירה.
כשהחוק, התקציב והמימוש אינם נפגשים
לרנר מתאר את הדיון כהמחשה חיה לוויכוח הציבורי על סמכויות בג”ץ: כאשר הכנסת מחוקקת חוק מתקדם וערכי, אך המדינה אינה מתקצבת אותו באופן שמאפשר את יישומו המלא, ובית המשפט מהסס להתערב משום שמדובר בשאלה תקציבית — אל תוך הפער הזה נופלים ילדים אמיתיים ומשפחות אמיתיות. הוא מדגיש כי אינו סבור שהשופטים אדישים למצוקת הפעוטות, אך מוסיף כי גם כשכל אחד מהמנגנונים פועל בתוך גבולות הגזרה שלו, הבעיה עלולה להישאר ללא פתרון.
להורים של פעוט עם מוגבלות, הוא כותב, אין עניין במחלוקות בין הרשויות; הם אינם שואלים אם האחריות מוטלת על משרד הבריאות, משרד האוצר, הכנסת או בית המשפט, אלא שאלה פשוטה אחת: האם הילד שלהם יקבל את המענה שהמדינה התחייבה לתת לו. מסקנתו היא שגם מאבק משפטי צודק אינו תמיד מספיק, ושהמאבק חייב לצאת מאולם בית המשפט אל המרחב הציבורי — ולחבר ארגונים, אנשי מקצוע, הורים ומקבלי החלטות סביב דרישה אחת ברורה: לקיים את החוק כלשונו ולתקצב את השירותים הקבועים בו.
מקור: על פי טור דעה של עמיר לרנר, מנכ”ל בית “איזי שפירא”, באתר ynet, 26 ביולי 2026.
